<h1>סמ"ג עשין סימן רל"א</h1>
<h2>דף ג.</h2>
שנינו בתחילת מסכת אהלות (מ"א—ג') שנים טמאים במת, אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב, שלשה טמאים במת, כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב, ארבעה טמאים במת, כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב, אמר רבי עקיבא יש לי חמישי, השפוד שהוא תחוב באהל האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאים טומאת שבעה החמשי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב אמרו לו אין האהל מתחשב. פירש רבינו יעקב (ר"ש מ"ב) כי אותה המשנה מדברת בכלי מתכות כדדרשינן במסכת נזיר (נ"ג ב' ובתוס' ונ"ד ב' תד"ה ת"ש) בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ואף על ידי קבלת טומאה של אהל נחשב כחלל כמו שדורש שם המקרא אף לעניין אהל, ואין חילוק בכל כלי מתכות בין נהרג בו בין לא נהרג בו כי במגעו או בקבלת טומאה של אהל נעשה אבי אבות הטומאה, וכן כל כלי מתכות הנוגע בטמא מת הרי הוא כיוצא בו וכן מוכיח בתחילת מסכת חולין (ג' א') ובלבד שיהא אותו טמא מת אדם אבל כלים שהן טמאי מת כלי מתכות הנוגעין בהן אינן נעשין כיוצא בהן (דדוקא חרב הרי הוא כחלל אמרה תורה כשנגע באדם) [דדוקא כשנגע באדם אמרה תורה חרב הרי הוא כחלל], ושאל רבינו חיים כהן גדול אבי אמי אל רבינו יעקב מאחר שחרב הרי הוא כחלל על ידי קבלת טומאה של אהל איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי כי אין בית אשר אין שם מת ומסמרים קבועים בבית ולא השיב לו על זאת אל נכון, ואחר כך שלח לו זקני בכתב דתני עלה בתוספתא (אהלות פ"א ה"א) בד"א בתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ולביאת מקדש אינו חייב אלא על השנים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין המפורש בתורה וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ותניא במסכת שמחות (פ"ד הכ"א) כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה אין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה. ואע"פ שמצינו רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה כמו ששנינו שם בנזיר (נ"ד א') וכהן מוזהר עליה כדדרשינן בפ"ק דסנהדרין (ד' א') לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמא מעל כל נפשות מת לא יבא, זה אינו קשה דשם טומאה ר"ל במסכת שמחות ועל חצי לוג דם נזיר מגלח (ברכות י"ט ב' תו' ריה"ח ד"ה מדלגים). ועל אותה ששנינו שם (נזיר נ"ד א') הסככות אלו שריגים היוצאין מן האילן והפרעות היוצאין מן הגדר הגולל והדופק וארץ העמים ורביעית דם ואהל רובע עצמות וכלים הנוגעין במת וימי ספרו וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ומקשה הספר שם (נ"ד ב' ותד"ה ת"ש) כלים בני הזאה נינהו פירוש אדם הנוגע בהם שרוב כלים אינן ממתכת ומסיק אשארא, ואומר זקני רבינו חיים [כהן] דמשום כלים [לא] הוצרך לומר אשארא שהרי יכול להעמידו אף בשל מתכת כיון שאין הנזיר מגלח עליהם כדתניא בתוספתא (כנ"ל) אלא לכך מתרץ כך דעל כרחינו לאו אכולהו קאי דהא קתני בהדייהו מצורע בימי ספרו וימי גמרו דלאו בר הזאה הוא. והא דתניא בספרי בפרשת פרה אדומה לפי שנאמר בחלל חרב למדנו לחרב שהוא טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת שבעה, כלים ואדם וכלים מניין ת"ל (במדבר ל"א כ"ד) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, אותם כלים בתכשיטי מתכות מיירי וכבסתם בגדיכם היינו טבילה, והא דתניא בתוספתא דטהרות (כלים ב"ק פ"ו ה"ז) חמת שהיא נתונה בתנור ובתוכו עצם כשעורה כרוך בסיב ובנייר ופיו למעלה מן התנור טהור והתנור טהור, אחז בו והעלהו נטמא האדם וטמא את החמת חזרה חמת וטמא את התנור, פירושו שהאדם האוחז בו מחובר במת בשעה שאוחז בו ובחבורין יכול לטמאות כל דבר טומאת שבעה כמו שהיה נוגע במת עצמו כמו שמוכיח בפרק שני דע"ז (ל"ז ב') וכאשר יתבאר (דף רל"א ב' בד"ו) והילכך החמת אע"פ שהוא מעור יכול לטמאות התנור שהרי אב הטומאה הוא (ר"ש ותו' שם) שאמרה תורה (במדבר ל"א י"ט ורש"י) כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבור המת כאילו נגע במת עצמו או אינו אלא אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל נוגע בחלל הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חיבור אף הורג ע"י חיבור.
<h2>דף עב.</h2>
הגולל והדופק מטמאין באהל ובמגע ואינן מטמאין במשא, איזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דפק דפקים טהור (אהלות פ"ב מ"ד). דרשינן בפרק בהמה המקשה (חולין ע"ב א') וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וכן זה המדרש נדרש גם לעניין אהל בנזיר בפרק כהן גדול (נ"ג ב'), פירש רבינו יעקב (שבת קנ"ב ב' תד"ה עד) כי גולל הוא אבן גדולה לשון וגללו את האבן שרגילין להניח על קברו של מת לסימן והיא הנקראת מצבה כדכתיב היא מצבת קבורת רחל עד היום ורגילים להניח בצדדין ובצד רגליו של מת ומראשותיו אבנים שהמצבה יושבת עליהם מפני כובד האבן שלא תכביד על המת ובשיש שתים זו אצל זו נקראת השניה דפק דפקין, ופעמים שקושרין שם בהמה או חבית לסימן עד שיזדמן להם אבן שלא יאבד מקום הקבר, כמו ששנינו במסכת אהלות (פט"ו מ"ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין, שצד פנימי של גולל טהור וחוצץ בפני הטומאה (ברכות י"ט ב' תד"ה מדלגין), בהמה שעשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה בעודה שם כו'. והא דאמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ב') אמר רב אשי אבילות מאימת חיילא מסתימת הגולל פירוש דבר זה הוא לאחר שהושיבו האבן על הקבר רגילים היו להניח סביב האבן אבנים קטנות וטיט מתחתיה ליסד האבן על מכונה, וא"ת במקום שאין גולל מתי יחול האבילות יחול אחר שנתכסה הקבר כהוייתו (שם תד"ה משיסתום) כך פי' רבינו יעקב.
<h2>דף קכד:</h2>
משא והיסט האמורים בכל מקום פירש רבינו שלמה במסכת שבת (פ"ג א' ד"ה הן ולא היסטן) שהמשא הוא שהטהור נושא את הטומאה, אפילו נשאו בתוך בית הסתרים נטמא אא"כ נבלע הטומאה בתוך בטנו שמאז אין לו שום טומאה (ע"פ רמב"ם טומאת מת פ"א ה"ח), והיסט הוא שהטמא נושא דבר טהור ומטמאו בהיסטו. אמנם בפרק העור והרוטב (חולין קכ"ד ב') מקשה אטו נושא לאו מסיט הוא אלא הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא (נושא) [נישא], משמע שהיסט הוא נידנוד בלא משא, וכן כרע הזב טמא שכנגדו מטעם היסט בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ג א'), וכן שנינו במסכת זבין פרק אחרון (פ"ה מ"ו) אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנישא ואחד הנושא וכן משמע בפרק בכל מערבין (עירובין ל"ה א') הקיש על גבי שידה תבה ומגדל טמאין ורבי (ישמעאל) [שמעון] מטהר ואומר דברעדה מחמת כחו קא מיפלגי כגון שהקיש על גבי קרקע ורעדו מר סבר הוי היסט ומר סבר לא הוי היסט מאחר שלא רעדו מכחו ממש, והיסט נפקא לן מאשר יגע בו הזב (ויקרא ט"ו י"ב בתו"כ), וכשהטמא נושא את הטהור זה קרוי בלשון משנה נישא והוא עליונו של זב דנפקא לן מוהנשא (שם פסוק י') חסר וי"ו ודרשינן (נדה ל"ג א') והנישא כאשר יתבאר במצות הזבין (עשה רמ"ג דף רל"ז ד' בד"ו [הו' בנדה ל"ב ב']) וכשהטהור נושא את הטמא הוא טמא מחמת מדרס הזב. ומגע הוא שיגע בבשרו לטומאה אפילו בלשונו הרי זה נטמא, אבל תחב אדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו של חברו (ע"פ קיצור לשון הרמב"ם שם ה"ג) הרי זה מגע בית הסתרים וכל מגע בית הסתרין טהור (נדה מ"ב ב'). הנה מצוה זו נשלמה בטהרה.
